תפרש לי קצת יותר טוב את הסיפור

ראשית, תיקון קטן: מה שסיפרתי קודם הוא בדיוק הסיפור הזה, המעשה בתבואה שכל מי שאוכל ממנה משתגע. אספר אותו שוב בקצרה, ואז ננסה להעמיק. מלך ראה בכוכבים שהתבואה שתגדל השנה תשגע את כל מי שיאכל ממנה. הוא התייעץ עם אוהבו הנאמן, והאוהב הציע לשמור לשניהם תבואה ישנה ונקייה. המלך דחה את ההצעה: אם כולם ישתגעו ורק אנחנו נישאר שפויים, העולם יחשוב שדווקא אנחנו המשוגעים. לכן נאכל גם אנחנו, אבל נעשה סימן על המצח, וכשנסתכל זה על זה נזכור שאנחנו משוגעים. התבואה היא הלחם שכולם אוכלים, כלומר האוויר של הדור: הרגלים, תאוות, דאגות, מה שנחשב נורמלי ומובן מאליו. אי אפשר לא לאכול ממנו. גם מי שמנסה להסתגר לגמרי נשאר בסוף לבד, מנותק ולא מובן. המלך בוחר במשהו אחר: לחיות בתוך העולם בלי להיבלע בו לגמרי. אותו מבנה מופיע גם בעצה מעשית של רבנו. אדם שאל אם להיות מלמד, ורבנו ענה שעדיף לו להיות סוחר ולעסוק במשא ומתן. אבל הוסיף: "בשעה שתלך בשוק", צריך לבזות את העולם הזה בפיו ¹. כלומר, להיכנס לשוק, לאכול מהתבואה, ולשאת עליך סימן קטן שמזכיר שזה לא העיקר. זה בדיוק הסימן על המצח. כדאי לשים לב גם לסדר: הסימן לא מונע את השיגעון. הוא לא מבטיח שהמלך יתנהג כמו פיקח. הוא רק שומר נקודה אחת של ידיעה. ההבדל בין המשוגע שמשוכנע שהוא צודק לבין מי שיודע שהוא אחוז בשיגעון הוא כל ההבדל שבעולם. ברגע שאני יודע שאני מבולבל, הבלבול כבר לא שולט בי לגמרי. וכאן מגיע עומק נוסף: למה צריך את האוהב? רבנו מלמד שעיקר השיגעון הוא שהמשוגע אינו שומע לבעלי השכל. לפי רוח השטות שלו, נדמה לו "בבירור גמור" שהוא צריך לנהוג כך. אבל אם היה מבטל את דעתו מול מי שגדול ממנו בחכמה, השיגעון היה מתבטל ². כלומר, מבפנים השיגעון תמיד מרגיש כמו שכל צלול, ולכן אי אפשר לסמוך רק על עצמך כדי לזהות אותו. צריך עין מבחוץ, חבר או חכם אמיתי, שמבט אחד שלו מזכיר לך את הסימן. המלך והאוהב עושים את הסימן זה לזה. כל אחד מהם הוא הזיכרון של השני. ואם הרגע הזה של זיכרון נראה קטן מדי, רבי נתן מלמד שכל תנועה שבה אדם מנתק את עצמו מהרע, אפילו "כחוט השערה", יקרה מאוד בעיני ה' ³. גם אם רוב היום עובר בבלבול, הרגע שבו מסתכלים על המצח ונזכרים נחשב מאוד. כך המשל הופך לדרך חיים: לא לברוח מהעולם, לא להתיימר להיות מעליו, אבל גם לא לשכוח. לשאת סימן, ולהקיף את עצמך באנשים שיזכירו לך אותו. אפשר לשאול: מה הסימן שלי, ומי האוהב שמסתכל לי במצח?