תשובה ציבורית

עד לאן עם הציווי לך לך? איך יודעים מתי נדודים הופכים מחיפוש רוחני לביזבוז זמן וריחוק מהאמת הפנימית?

השאלה נוגעת בדבר עדין: הרי אברהם יצא לדרך בלי לדעת לאן, "אל הארץ אשר אראך". אז איך אפשר לדעת מתי הדרך עדיין היא הציווי, ומתי היא כבר בריחה?

בפירוש המוכר, "לך לך" פירושו לך אל עצמך. היעד הוא לא מקום על המפה אלא הנקודה הפנימית. לכן המבחן אינו כמה רחוק הולכים או כמה זמן, אלא לאן הדרך מובילה: אם היא מקרבת אותך אל עצמך, זה עדיין "לך לך". אם היא מאפשרת לא לפגוש את עצמך, היא כבר משהו אחר.

יש על זה שיחה חדה של רבנו. חסיד חשוב, שכבר ידע כתבי האר"י, בא אליו וביקש: "יורנו רבנו דרך לעבודת הבורא". רבנו ענה בתמיהה: "לדעת בארץ דרכך?", כלומר מי שעדיין שקוע בארציות מבקש לדעת דרכים? רבי נתן מסביר שרבנו הקפיד על כך שהחסיד דיבר כאילו חסרה לו רק ידיעת עוד דרכים, "כי רבנו רצה שידבר עמו באמת" 1. זה אולי הסימן הכי ברור: כשהחיפוש הופך לאיסוף דרכים, שיטות, מקומות וחוויות, במקום לעמוד ולדבר בכנות על מה שבאמת קורה בפנים, הנדודים כבר אינם חיפוש. הם תחליף.

הרב אשכנזי (מניטו) מנסח משהו דומה בשפה אחרת: החוויה, גם החוויה הרוחנית והמרגשת, אינה פסולה בעצמה. היא מסוכנת כשהיא הופכת לתחליף למאמץ המוסרי, כי "שום חוויה חושית אינה יכולה להיות תכלית חיי האדם" 2. אפשר לשאול את עצמך בכנות: האם אני נע ממקום למקום כי משהו חדש נפתח בי, או כי אני מחפש את ההתרגשות הבאה?

ויש גם צד שני. רבנו עצמו, כשישב באומן, אמר לרבי נפתלי שאינו יודע מה בדיוק הם עושים שם, ושנראה כאילו "תפסו אותנו לכאן" ואינם מניחים להם לצאת 3. לפני ראש השנה אמר שהולך לקראתם הר גדול ונורא, "אך איני יודע אם אנחנו הולכים אל ההר אם ההר הולך אלינו" 4. יש בזה נחמה גדולה: לא תמיד צריך להמשיך ללכת. יש רגע שבו המקום תופס אותך, וההר מתחיל לבוא אליך. אולי זה הסימן שהגעת, לא כשהכול ברור, אלא כשמרגישים שכאן צריך לעמוד ולעבוד.

ומה עושים בפועל? עצה אחת היא לבדוק לא את הדרך אלא את היום-יום. רבי נתן מלמד שההתעוררות האמיתית בכל בוקר באה מתוך "אעירה שחר", מתוך עוררות הנקודות הטובות שבך ומתוך הטיה לכף זכות . מי שמתקדם באמת, לאט לאט מוצא את הנקודות האלה גם במקום שבו הוא נמצא עכשיו, ולא רק במקום הבא. עצה שנייה היא להתמיד בתפילה ובשיחה עם ה' גם כשאין התלהבות. רבנו אומר שגם תפילה בלי דבקות אינה הולכת לאיבוד, וכשתבוא תפילה אמיתית היא תעלה איתה את כל האחרות . מי שממשיך לדבר עם ה' בפשטות, גם בימים יבשים, לא באמת מתרחק מהאמת הפנימית, גם אם הוא עדיין בדרך.

אפשר לקחת מזה שאלה אחת להתבודדות הקרובה: "רבונו של עולם, האם אני הולך כדי למצוא אותך, או כדי שלא אצטרך לעמוד מולך?" כבר עצם השאלה הזאת, כשנאמרת באמת, היא ה"לך לך".

מקורות לתשובה

1שיחות הר"ןרצ״ב:א׳

סִפְּרוּ לִי שִׂיחָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁחָסִיד אֶחָד בָּא לְפָנָיו שֶׁהָיָה חָשׁוּב קְצָת, וּכְבָר הָיָה בָּא בַּיָּמִים קְצָת, וְהָיָה לוֹ יְדִיעָה בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י ז"ל, וְרָצָה לְהִתְקָרֵב לְרַבֵּנוּ ז"ל. וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִם רַבֵּנוּ ז"ל, כְּדֶרֶךְ הַחֲסִידִים הַחֲשׁוּבִים. וְאָמַר לְרַבֵּנוּ ז"ל: יוֹרֵנוּ רַבֵּנוּ דֶּרֶךְ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ!. עָנָה וְאָמַר רַבֵּנוּ ז"ל, בִּלְשׁוֹן תְּמִיהָה: "לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ"? (תְּהִלִּים ס"ז) הַיְנוּ מִי שֶׁהוּא עֲדַיִן מְשֻׁקָּע בְּאַרְצִיּוּת גָּמוּר, הוּא רוֹצֶה לָדַעַת דֶּרֶךְ לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ? וּכְפִי הַמּוּבָן מֵהַסִּפּוּר, שֶׁקְּפֵדָתוֹ הָיָה מַה שֶּׁמְּדַבֵּר עִמּוֹ בִּלְשׁוֹן גַּדְלוּת שֶׁרוֹצֶה לֵידַע דֶּרֶךְ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּאִלּוּ לֹא חָסֵר לוֹ כִּי אִם לֵידַע דְּרָכִים, כִּי רַבֵּנוּ ז"ל, רָצָה שֶׁיְּדַבֵּר עִמּוֹ בֶּאֱמֶת.

2סוד מדרש התולדות יהודה ליאון בן דוד אשכנזי מניטו @sifreikodesh בחיפושעמ׳ 91

91 התורה וקיום המצוות, את האדם לבורא, עם מי שבראאת הבריאה. מי שמקדים את החוויה הראשונה על פני השנייה מסכן את נפשו, את זהותו כאדם, בתור יציר כפיו של ריבונו של עולם, בתור נזר הבריאה. הרגש האסתטי אינו פסול כשלעצמו. הוא מסוכן כאשר הוא משמש תחליף למאמץ המוסרי.204 החוויה האסתטית אינה יכולה, בשום פנים, להיות תכלית חיי האדם. שום חוויה חושית אינה יכולה להיות תכלית חיי האדם. לכן הפסוק משתמש דווקא בביטוי ׳אֲשֶר רָאוּ עֵּינֶיךָ׳, המפנה אותנו לכאורה לחושינו. אבל אין זה נכון, משום שהפסוק מדבר דווקא על הדברים - אותם דברים שנאמרו בהר סיני, בזמן ההתגלות של הא״ס ב״ה לעמו ישראל, בזמן שהבלתי נתפס על־ידי שכלו של האדם, כן התרחש. אז נאמר בפירוש: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵּיכֶם מִתוֹךְ הָאֵּש קוֹל דְבָרִים אַתֶם שֹמְעִים וּתְמוּנָה אֵּינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל דברים ד-יב הרגש האסתטי מתעורר דרך חוש הראיה והתורה מזהירה אותנו מפנ י הסכנה הכרוכה בהסתמכות דווקא על חוש זה. בל נטעה ונחליף את התודעה המוסרית בתודעה אסתטית. בל נטעה ונחשוב שהאלוקות היא הטבע עצמו. בל נטעה ונסתנוור ונראה רק את הטבע ולא את מי שעומד מאחוריה ולא נראה אלא נשמע. חז״ל אינם פוסלים אותה הרגשה אנושית, אותה התפעלות. הם פוסלים את מתן הקדימות לאותה חוויה - ובמקרים קיצוניים את מתן הבלעדיות לאותה חוויה, על פני המאמץ המוסרי, הדורש מן האדם, כל יום מחדש, להתאמץ ולעמול כדי להיות מי שהוא אמור להיות באמת. אדם המבקש להתפלל מתוך תחושת התפעלות מן הטבע, מן היופי העולה ממנו, מסתכן - מתחייב בנפשו, כלומר מסתכן בסטייה מן הדרך, ובמקרה הקיצוני, אף בעצירה מוחלטת. לא כל אחד יכול להיות רב יהודה. 204 החברה המודרנית סובלת מתופעה זו. מאז הפיכתה מחברה מסורתית לחברה חילונית, היא מחפשת תחליף, ותחליף זה בא בצורה של העדפת החוויה האסתטית על פני כל חוויה אחרת. הדמיון משתלט על כל תחומי החיים וגורם לנו, למשל, לרצות לצרוך דברים מסוימים. האסתטיקה הפכה, כמו ביוון העתיקה, לקריטריון של האמת. בתחום האמנות, אפשר לראות ניסיונות לשנות את המצב, אבל בשאר התחומים, מנסים ליצור קריטריונים אחידים של יופי לפי סטנדרטים אסתטיים מסוימים, שבחלקם נוטים לגזענות (מתוך שיעורי הרב על התפילה).

3חיי מוהר"ןרי״ג:א׳

(כט) בָּעֵת שֶׁיָּשַׁב בְּאוּמֶין אָמַר לְר' נַפְתָּלִי מִי יוֹדֵעַ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ פֹּה בְּאוּמֶין שֶׁאָנוּ מֻכְרָחִים עַכְשָׁו לְהִתְעָכֵּב בְּכָאן כָּל כָּךְ. כִּי הַדָּבָר נִרְאֶה שֶׁאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לָצֵאת מִכָּאן כִּי תָּפְסוּ אוֹתָנוּ לְכָאן וְאֵין רוֹצִים לְהַנִּיחַ אוֹתָנוּ מִפֹּה:

4חיי מוהר"ןרכ״ז:א׳

(מג) שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי נַפְתָּלִי שֶׁאָמַר לוֹ קֹדֶם רֹאשׁ־הַשָּׁנָה בְּאוּמֶין, הִנֵּה הוֹלֵךְ לִקְרָאתֵנוּ הַר גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד, אַךְ אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אֶל הָהָר אִם הָהָר הוֹלֵךְ אֵלֵינוּ:

5ליקוטי הלכותאורח חיים, הלכות השכמת הבוקר א׳:ה׳:א׳

וזְֶהוּ (תהלים נז, ט): ״עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה וְכוּ׳״, וְעַל־יְדֵי מַה אוּכַל לְהִתְעוֹרֵר? עַל־יְדֵי ״אָעִירָה שָׁחַר״! עַל־יְדֵי מַה שֶּׁאֲנִי מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר, הַיְנוּ הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁהִיא בְּחִינַת שַׁחַר, בְּחִינַת ״שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה״, עַל־יְדֵי־זֶה אוּכַל לְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתִי וּנְפִילָתִי וְכוּ׳ כַּנַּ״ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת ״עוּרָה הַנֵּבֶל וְכוּ׳״, כִּי עַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִין, בְּחִינַת ״אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי״, כַּנַּ״ל. וְזֶה מְרֻמָּז בְּדִבְרֵי הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ: ״יִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ״, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְגַבֵּר וּלְהִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ וּנְפִילָתוֹ, וְעַל־יְדֵי מַה יִתְעוֹרֵר? עַל־יְדֵי ״שֶׁיְּהֵא הוּא מְעוֹרֵר הַשַּׁחַר״, הַיְנוּ כַּנַּ״ל, שֶׁיְּעוֹרֵר הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁהֵם בְּחִינוֹת שַׁחַר, בְּחִינַת ״אָעִירָה שָׁחַר״, וְעַל־יְדֵי־זֶה יִתְעוֹרֵר מִשְּׁנָתוֹ וּנְפִילָתוֹ וְכוּ׳ כַּנַּ״ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת ״לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר״, כִּי עִקַּר הַהִתְעוֹרְרוּת מֵהַשֵּׁנָה כַּנַּ״ל, הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת בֹּקֶר דְּאַבְרָהָם אִישׁ הַחֶסֶד (זהר מקץ רג, לקוטי מוהר״ן חלק א׳ סימן ל), דְּהַיְנוּ עַל־יְדֵי שֶׁמַּטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד וְדָן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת כַּנַּ״ל. וְעַל־כֵּן הָיָה אַבְרָהָם מְגַיֵּר גֵּרִים, כִּי הָיָה מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד וּמָצָא נְקֻדָּה טוֹבָה בְּכָל אֶחָד, וְעַל־יְדֵי־זֶה קֵרֵב הַכֹּל לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ כַּנַּ״ל. וְזֶהוּ שֶׁנִּסְמַךְ הַהַגָּ״ה: ״שִׁוִּיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד״, הַיְנוּ שֶׁתָּמִיד אֲנִי מֵשִׂים וּמְשַׁוֶּה ה׳ לְנֶגֶד עֵינַי, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁאֲנִי רָחוֹק מִמֶּנוּ יִתְבָּרַךְ, אַף־עַל־פִּי־כֵן ה׳״לְנֶגְדִּי תָמִיד״ בְּכָל מָקוֹם, כִּי אֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי נְקֻדָּה טוֹבָה כַּנַּ״ל. וְזֶה פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק (תהלים טז, ח): ״שִׁוִיתִי ה׳ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט״, הַיְנוּ שֶׁתָּמִיד אֲנִי מֵשִׂים ה׳ לְנֶגְדִּי, אֲפִלּוּ בַּמַּדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, ״כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט״, כִּי עַל־יְדֵי בְּחִינַת יָמִין, בְּחִינַת אַבְרָהָם, בְּחִינַת חֶסֶד, עַל־יְדֵי־זֶה בַּל אֶמּוֹט. בּבְחִינַת (שם צד, יח): ״אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ ה׳ יִסְעָדֵנִי״, כִּי עַל־יְדֵי הַחֶסֶד, הַיְנוּ שֶׁמַּטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד וְדָן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן, עַל־יְדֵי־זֶה יָכוֹל לִמְצֹא הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, וְעַל־יְדֵי־זֶה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם. וזְֶהוּ (שם צד, יט): ״בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי״ – הַיְנוּ כְּשֶׁרֹב הַמַּחֲשָׁבוֹת מְבַלְבְּלִין אוֹתִי וְרוֹצִין לְהַפִּיל אוֹתִי, חַס וְשָׁלוֹם, עַל־יְדֵי רִבּוּי הַפְּגָמִים וְכוּ׳, אֲזַי ״תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי״, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ מְנַחֵם אוֹתוֹ, בְּמַה שֶּׁעוֹזֵר לוֹ לִמְצֹא אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה בְּעַצְמוֹ, וְזֶהוּ נֶחָמָתוֹ וּבָזֶה מְשַׁעֲשֵׁעַ נַפְשׁוֹ וְכוּ׳, כַּנַּ״ל.

6ליקוטי מוהר"ןצ״ט:א׳:א׳

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר (דברים ג׳:כ״ג): דְּהִנֵּה הָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת גָּדוֹל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַךְ אִם לִפְעָמִים יֵשׁ עֵת, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, אַל יֹאמַר: אֵינִי מִתְפַּלֵּל כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן כָּרָאוּי וּלְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, וְהַתְּפִלָּה אֵינָהּ מְקֻבֶּלֶת. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות לד:) עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל וְכוּ', אָמְרוּ לוֹ וְכוּ', אָמַר לָהֶם אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל, וְאִם לָאו יוֹדֵעַ וְכוּ'. וְזֶהוּ עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמַרְנוּ: אִם בִּדְבֵקוּת, שֶׁאֲזַי הַתְּפִלָּה שְׁגוּרָה וּמְרֻצָּה בְּפִיו, מְקֻבֶּלֶת, וְאִם לָאו, חַס וְשָׁלוֹם, לְהֵפֶךְ. אַף עַל פִּי כֵן אַל יֹאמַר הָאָדָם כֵּן, אֶלָּא יִתְפַּלֵּל תָּמִיד. וְאִם לֹא יוּכַל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי, יִתְפַּלֵּל בְּכָל כֹּחוֹ. כִּי בְּעֵת שֶׁיִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת כָּרָאוּי, אֲזַי יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִלּוֹת עִם הַתְּפִלָּה הַהִיא שֶׁהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי. וְזֶה: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' – תָּמִיד, בֵּין בִּדְבֵקוּת בֵּין שֶׁלֹּא בִּדְבֵקוּת. בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר – הַיְנוּ בְּעֵת שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת: שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי. וְהַיְנוּ: בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר – שֶׁהַדְּבָרִים נֶאֱמָרִים וּמְרֻצִּים בְּפִיו מֵחֲמַת שֶׁמִּתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, אָז יַעֲלֶה כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁהִתְפַּלֵּל עַד עַתָּה כַּנַּ"ל: