סוד לפרנסה בארץ ישראל

ארץ ישראל היא בחי' מלכות כידוע ועיקר המלכות היא ע"י ענוה שזה בחינת שנקראת ארץ כנען מלשון הכנעה וענוה כמובא וכתיב וענוים יירשו ארץ והפרנסה נמשכת מבחינת מלכות וע"כ עיקר השפע מא"י ומהפרנסה נעשה בירורים עד שנעשה מהם אמרי שפר שהם הברכות שמברכין תחלה וסוף ומתפללין ועובדים השי"ת בכח האכילה שכ"ז היא בשלימות בא"י. כמו שכתוב ואכלת ושבעת וברכת וגו' על הארץ הטובה אשר נתן לך. וכן הפסוק מאשר שמנה לחמו וכן נפתלי אילה שלוחה וגו' הכל נאמר על שבח א"י. ומאלו אמרי שפר נעשה עטרה למלך וכו' שזה בחי' מה שנאמר על ציון (ישעי' ס"ב) והיית עטרת תפארת ביד ד'. וזה שסיים שם אח"כ נשבע ד' וגו' אם אתן את דגנך עוד וגו' כי מאספיו יאכלוהו והללו את ד' וגו' היינו כנ"ל. ומחמת כל זה אין נותנין לו להאדם פרנסתו תיכף רק בעת מיוחד בפרט בא"י שע"פ רוב צריכים לצפות ולייחל הרבה עד שתבא השפע והפרנסה בעתה דייקא. וכ"ז בכדי שיראו את המלך ביפיו כמבואר בפנים שזה בחינת מלך ביפיו תחזינה עיניך. וזה שסיים תראנה ארץ מרחקים שזה בחי' א"י כמבואר לקמן בפנים בסי' מ'. וגם נקראת א"י עכשיו ארץ מרחקים ע"ש ממרחק תביא לחמה כנ"ל:

נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי הפרנסה הוא לכאורה רק קיום החיות של האדם וצריכין לצפות ולקוות ולייחל על זה ולישא עיניו למרום שישפיעו לו פרנסתו, והחיות עצמו של אדם שופע והולך כסדר, כל זמן שהשם יתברך רוצה שיחיה האדם אזי שופע והולך לו שפע החיים כסדר ואין צריך לקוות ולייחל על זה כל כך והגם כי מסתמא ישרים דרכי ה' ואין לנו להרהר אחריהם חס ושלום, מכל מקום לפי דברי רבינו ז"ל הנ"ל יכולין להבין קצת רמזים בענין זה כי באמת החיות של האדם בעצמו צריכין להאיר בו בכל פעם הארה עליונה והתחדשות חדש ממקור עליון שהוא שורש החיים והנה ידוע כי החיים הוא בחינת החכמה כמו שכתוב (קהלת ז) והחכמה תחיה וכו', ושורש חיות החכמה בעצמה הוא מהרצון העליון שהוא בחינת כתר ועל כן על ידי האכילה שמאיר בה הארת הרצון העליון הנ"ל, על ידי זה נתחדש חיות האדם ומאיר ביותר, ומזה נשתלשל שורש הענין שצריכין לקוות ולייחל על פרנסה, שזה בעצמו בשרשו הוא בחינת הארת הרצון, שזה בחינת השתוקקות וגיעגועים וקיווי ויחול אליו יתברך וזה שכתוב (תהלים קמ"ה) עיני כל אליך ישברו, היינו הגם שנראה שבוטחין ומייחלין ונושאין עיניהם על הפרנסה, אבל באמת אליך ישברו אליך דייקא, שבשרשו נמשך זה מבחינת הארת הרצון, שצריך כל אחד לכסוף ולהשתוקק ולהתגעגע אליו יתברך תמיד בכל עת ועל כן על ידי הבטחון שנמשך בשרשו מבחינת הארת הרצון, על ידי זה ואתה נותן להם את אכלם בעתו דייקא, בחינת הארת הרצון שבשעת האכילה, וזה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון כמבואר בפנים וזה שדקדק לכל חי דייקא, כי הרצון הזה מאיר בהחיות כנ"ל, ואם שגיתי בענין זה והוא רחום יכפר ויהיה איך שיהיה, על כל פנים מחמת שבחינת הבטחון שהכל מצפין ומסתכלים ומייחלים על השפעת הפרנסה זה גם כן בחינת רצון, על כן המלכות מלקט ומקבץ כל אלו הבטחונות ועולה עמהם אל בחינת הידים שבים החכמה שבהם מאירין המקיפין שהם בחינת רצון ומקבלת משם הפרנסה, ועל כן יכולין לקבל בשעת האכילה והפרנסה הארת הרצון כנ"ל, וזהו כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו וכו' כמבואר בפנים: שם אות י"א, כל אחד כפי מה שזוכה לפעול בקשת סלח נא וכו' כמו כן נעשה בחינת חנוכת הבית בחינת חנוכה וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, על דרך שאמרו רז"ל (ברכות ל"ג) כל מי שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו, נמצא כי הדעת הוא בחינת בנין בית המקדש ועל ידי הדעת ניצולין מעוונות כנזכר לעיל אות ג', שזה בחינת הבית המקדש שעל ידו היינו נקיים מעוונות וכו' כמבואר בפנים, והדעת הזה הוא כלול מבחינת בן ותלמיד, ובחינה זו היה גם כן בבית המקדש וכו', וכן כל הבחינות הנ"ל כמבואר בפנים:

(שייך לעיל) וזהו (משלי ל׳:ח׳) ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי, לחם חוקי דייקא כי צריכין לקבל הפרנסה בדרך חק שלא להקשות קושיות מפני מה חסר לו עדיין זה המלבוש או כלי זאת וכיוצא בזה כי קשיות אלו שהם חסרונות של בני אדם שהם בחי' קשיות כנ"ל אלו הקשיות א"א לתרצם בשום אופן למי שנכנס באלו הקשיות כי כל מה שהש"י יתן לו ויתורץ לו איזה קשיות קשה לו קושיות אחרים יותר ויותר, חזקים יותר מבתחילה כי יחסר לו חסרונות יותר מבתחילה כגון כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות ובנינים וארמונים וכלי בית הרבה וכיוצא בזה בלי שיעור ובכל פעם ידמה לו שחסר לו באמת אלו הדברים. וכאלו הם מוכרחים לו וא"א לו בלעדם כמו שאנו רואין בחוש אלו הדברים ברוב בני אדם שאתמול היה לו מאה אדומים ולא היה עולה על דעתו לדאוג על שאינו קונה מרגליות לאשתו או מנורות של כסף רק שהיה דואג שיהיה לו בגד נאה לשבת שגם זה קשה לעשות מסך כזה ואח"כ הזמיחן לו הש"י שהרויח פתאום שין או תי"ו אדומים ואזי תיכף יש לו דאגות וקטטות בביתו מחמת שאשתו רוצה שיקנה לה מרגליות וכיוצא בזה שאר הכרחיות שנתחדשו לו עתה עד שא"א לתרצם כי אם יתן לו הש"י עוד יקשה לו עוד קשיות אחרות חזקות יותר ויותר וכנ"ל. ע"כ צריכין לקבל הפרנסה בדרך חק בבחי' הטריפני לחם חקי וכן בכמה מקומות נקראת הפרנסה בלשון חק כי חק הוא דבר שאין מבינים אותו ואסור להקשות עליו כשרז"ל חקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחריו כי כך צריכין לקבל הפרנסה להיות שמח בחלקו תמיד ולהסתפק במה שה' חונן אותו אם בלחם ומים. אם באיזה מלבוש פחות ואם הש"י משפיע לו איזה ממון או עשירות או עשירות גדול לעולם אל יהרוס מצבו להסתכל על יותר אע"פ שנדמה לו עכשיו שחסר לו זה הדבר המוכרח כי יזכיר א"ע שגם זה אינו ראוי שיתן לו השי"ת לפי מעשיו ואיך יעיז פניו לדאוג על יותר כי לפי מעשינו גם לחם צר ומים לחץ ג"כ אין אנו ראויים והכל בחסדו לבד כ"ש נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ע"כ צריכין לקבל הפרנסה בדרך חק. בחי' הטריפני לחם חוקי כי הפרנסה נמשכת מרצון העליון מהמקיפים עליונים ששם צריכין לשתוק ולבלי ליכנוס בקשיות ותירוצים כי א"א לתרצם בתוך הזמן של העוה"ז ע"כ צריכין לשתוק ולבלי להרהר בהם כלל שזהו חקה כנ"ל:

וזה בחי' כל דאלים גבר בממון שאין מוחזק ביד א' מהם כההיא ארבא וכו'. כי מבואר שם בהתורה הנ"ל. שמי שרוצה להמשיך פרנסה צריך שיהיה איש חיל ולא ההיפך כי הפרנסה נמשך מהמלכות שמקבלת מהידים שיש בים החכמה. ששם מאיר הרצון כנ"ל. וע"כ כשיש הכחשה ואין מוחזק ביד א' מהם אמרו רז"ל כלן דאלים גבר. כי מי שהוא איש שיל ביותר. ויתגבר ביותר ויתפסנו בידו זה מורה שהוא שלו באמת כשרז"ל כי באמת א"א להמשיך הממון והפרנסה כ"א עי"ז שהוא זריז ואיש חיל שהוא דייקא זוכה להמשיך הפרנסה ששם מאיר הרצון כנ"ל וע"כ זה שהוא עאישר חיל ומתגבר ביותר הוא שלו בוודאי כי אנו רואין שיש לו כח להמשיך הארת הרצחן שמאיר בה הפרנסה שצריכין לזה איש חיל דייקא כי זה שהוא שלו באמת הוא בבחי' הארת הרצון שמאיר בממון הכשר של איש הישראלי כי אצלו רצון השם יתברך כביכול. כי רצון השם יתברך שיהיה לו זה החפץ שהשפיע לו הש,י ברצונו מהידים הנ"ל. בחי' פותח וכו' ומשביע לכל חי רצון כנ"ל אבל זה המכחיש ורוצה לגזול את חבירו הוא פוגם ברצון הנ"ל בידים הנ"ל. וע"כ הוא בוודאי שלו כי אנו רואין שיש לו כח להמשיך זה הממון משרשו ע"י שהוא איש חיל ביותר שעי"ז נמשך הפרנסה וכו' כנ"ל:

וְעַל־כֵּן, אֲפִלּוּ הַמּוֹפְתִים הַנּוֹרָאִים שֶׁרָאִינוּ מֵרַבֵּנוּ ז"ל, אֵין אָנוּ עוֹסְקִים בָּזֶה לְסַפְּרָם. כִּי אֵין זֶה שֶׁבַח אֶצְלוֹ כְּלָל, לְפִי עֹצֶם הַפְלָגַת מַעֲלָתוֹ. רַק סִפַּרְנוּ מַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן יִתְעוֹרֵר הַמַּשְׂכִּיל הֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת. כִּי אֵין שׁוּם תֵּרוּץ בָּעוֹלָם, וְכָל אָדָם יָכוֹל לִזְכּוֹת לְמַעֲלוֹת גְּבֹהוֹת, אִם יֵלֵךְ וְיִתְנַהֵג בְּדַרְכֵי רַבֵּנוּ ז"ל, שֶׁמְּבֹאָרִים כָּאן בְּסֵפֶר זֶה. וְהָעִקָּר לִהְיוֹת רָגִיל מְאֹד בִּתְפִלּוֹת וּבַקָּשׁוֹת הַרְבֵּה מְאֹד וּבִפְרָט לְדַבֵּר בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, לְהַרְבּוֹת בְּשִׂיחָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ לְרַצּוֹתוֹ וּלְפַיְּסוֹ יִתְבָּרַךְ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו שֶׁיְּקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת. וְדַי בְּהֶעָרָה זוֹ לְכָל הֶחָפֵץ בֶּאֱמֶת: